באחד הימים,

בעודי עוסק בבהייה טבעית בריאה,

התיישב לידי הזמן

ונאנח מעומק ליבו.

 

׳שפוך שפוך,׳ אמרתי לו,

׳מה העיניין?׳

 

׳הם אומרים שאני בורח,׳

הוא הפנה אליי עיניים אדומות ומזוגגות,

׳אבל הם רק מנסים לנצל אותי...׳

 

חיבקתי אותו בשקט.

 

׳אף אחד לא מנסה להכיר אותי באמת,׳

הוא אמר ומשך באפו בקול,

׳לאף אחד לא אכפת ממני,

הם רק רודפים אחרי,

מנסים לתפוס אותי, הבני זונות,

בטח שאני בורח!׳

התכרכמו פניו בזעם.

 

׳הי תרגע, חבר,׳

הנחתי יד על שכמו,

׳אתה חופשי,

עזוב אותם שירדפו,

אף אחד לא יכול לתפוס אותך.׳

שרירי פניו נרפו מעט,

אז המשכתי

׳ואין דבר יותר מתוק בעולם

מלשבת איתך בנחת.׳

מבטו התרכך עוד.

הבטתי עמוק אל תוך עיניו

והוספתי ׳תכלס׳ לחיזוק.

 

׳תודה יא אח!׳

הוא חיבק אותי בהקלה.

קם

והמשיך בדרכו.

הבטתי בו מתרחק בשלווה

וכבר התרוצצו במוחי מחשבות,

איך אוכל לנצל את החברות איתו…

 

 

חכה רגע,

קראתי אחריו,

אך הוא המשיך ולא הביט לאחור,

 

מאז אני משתדל למצוא זמן לשבת,

אבל הוא לא בא…